מאת נדב שטריימר, אתר סקיצה+

בגדול, קשה לי לעכל זמרים ישראליים ששרים באנגלית. קחו לדוגמא את האלבום האחרון של עמית ארז, הזמר שהחליט מתחילת דרכו שהוא שר באנגלית-ויהיי מה, הוציא לפני חודשים מעטים את אלבומו הראשון-המלא-והמעולה. בעודי מקשיב לאלבום הנ"ל לא יכולתי שלא להרגיש תחושת פיספוס רצינית, הרי ארז הוא מלחין ומעבד גדול, והשירים שלו היו מקבלים משמעות חזקה כל כך הרבה יותר אם היו נכתבים, או לפחות מושרים באנגלית. הרי בשבילנו, או לפחות בשבילי, השפה העברית חזקה יותר מכל I love you, ולא משנה מי שר.
אצל רוקפור זה עבד הרבה פחות טוב, הדרה לוין ארדי נכנעה ללחצים והדיסק הבא שלה יהיה הראשון בשפת המקור, עוד ועוד אמנים מבינים שעברית שפה יפה. ואנגלית, אצל יוצרים ישראלים, אולי קצת פחות.

נציגה בולטת בז'אנר ה"ישראלים שיוצרים באנגלית" , שמצטרפת לזמרים כמו ארז או גבע אלון היא נעה בביוף. הבחורה עם השם משפחה המאוד לא בינלאומי מצליחה בינתיים לשחק במגרש של הגדולים, לפחות בסצינת האינדי העולמית הזו.
בביוף, נערת האינדי-פולק, היא סה"כ נערת-עיירה קטנה-באר שבע. אבל בעולם המייספייס מיוזיק, קיבלה בביוף את ההזדמנות האמיתית שלה וברגע שיצרה קשר עם גרג ויקס, איש האינדי ומפיק בעל שם הכל השתנה. את ההקלטות הם כבר עשו יחד. בפילדלפיה.
עם מפיק אמריקאי וגישה אלטרנטיבית, בביוף מרגישה ונשמעת כיוצרת ייחודית אפילו במושגים בין לאומיים. כאילו היא חלק אנטומי מחבורת הפריק-פולק של דבנדרה ברנהרט, לפחות בחלק של Azure Ray. איפה שג'וני מיטשל וקייט בוש נפגשות בסיבוב עם אפרת בן-צור. בינתיים היא חולקת לייבל אמריקאי יחד עם אושיות אלטרנטיביות בגון ג'ואנה ניוסום, ובארץ היא חוברת לאמנים כמו עמית ארז (שגם ניגן איתה) ואיטליז בלייבל שקיים על טהרת האנגלית- anova.

האלבום "From a window to a wall" נע לכל אורכו בין גאונות מוסיקלית עדינה לבין שיעמום מוחלט, הדיסק של נעה בביוף הוא מאלה שחייבים להיות ב-Mode מאוד ספציפי בכדי לעכל אותם, וכן, אני משתמש בשורת הקרדיט הכי בנאלית שיש. אבל אין ברירה, משום שהדיסק של בביוף הוא כנראה דיסק החורף האולטימטיבי.
על כל זאת הוא לא קל ודורש הקשבה למקומות הקטנים, בין אם זה שימוש לא חוקי במנדולינות, פעמוני רוח ונבל שנותנים לדיסק הרגשת ימי-ביניים שכזו. ומעל כל זה השירה של בביוף נשמעת כמו כזו של מלאכית שנשכחה או פיה עדינה מהולה בעצב.

הדיסק מתחיל בפרולוג מוסיקלי ברצועה הראשונה, שמזכיר כיונון מיתרים של מקהלה רגע לפני קונצרט גדול, ואין ספק, השימוש בכלים קלאסיים באלבום הנ"ל הוא בגדר בלעדיות כמעט. בשיר הפותח "a song for me" אבל בייחוד בשיר "indian queen" מצליחה בביוף להכניס את המאזין לעולמה הקטנטן והעדין. ובעיקר. המהפנט.
בשיר "at your death" היא מצליחה לרגש קצת אחרת עם לחן מדוייק ושימוש נכון יותר בכל כלי המיתר שעומדים לרשותה. או בשיר "cotton strings" עם מקצב גיטרה אקוסטית קצת יותר "מהיר" עד כמה ששירים של נעה בביוף יכולים להיחשב בעלי קצב.

הבעיה היחידה של הדיסק היא העובדה שהוא אחיד מדי. נכון, פריטות הנבל יפות, והכינורות בכל הדיסק מאפיינים טוב מאוד את המוסיקה שיוצרת בביוף, אבל מעבר לשמיכת פוך החמימה שעוטפת את המאזין במספר מסויים של שירים, בשלב מסויים, הרעיון מובן, והרצון למצוא משהו חדש ואחר נהיה משימה מייגעת. כלומר, אני ממש מתקשה למצוא הבדלים מהותיים וממשיים בין רוב רובם של השירים, הלחנים קרובים מדי אחד לשני. ההפקה אחידה מדי, ומה שיוצר בעצם מרבד אחיד, לחלוטין.
אם עורך הדיסק היה מוותר לגמרי על פייד אין ואאוט בין השירים בלתי ניתן היה להבין היכן מתחיל הראשון ונגמר השני. חוסר האקלקטיות המוסיקלי הזה גורם לאלבום של בביוף להישמע עד לגבול המעייף בשלב מסויים. ועל כך אומר תודה שהפסיקה ב-12 שירים ולא המשיכה הלאה.

אבל אם המוסיקה לא משכנעת אתכם, אז מה בדבר העטיפה? מדובר בחתיכת הפקה שלא מתפשרת. החל מהבחירה באריזת קרטון מצופה בלמינציה ועד לשלל האיורים היפייפים בחוברת המצורפת בעטיפה הפנימית, בין תחריטים של ינשופים, ציפורים ועצים בשלכת. בהחלט שווה הצצה.
לפני שהדיסק יוצא להפצה עולמית שאני מניח, תצליח. ובגדול. מסתובבת בביוף בארץ ומציעה הופעות קטנות של סינגר-סונגרייטרית מיוחדת, ונכון לעכשיו הרדיו הישראלי לא ממהר לפנק אותה בהשמעות מדי (מה שלא נכון לגבי גבע אלון או עמית ארז, למשל), מה שמוכיח שאת ההצלחה הגדולה שלה באמת תעשה בביוף בחו"ל, הרבה לפני שזה יקרה בישראל.