במקומות היותר אקוסטיים הוא מצליח לרגש הרבה יותר, הנקודות שנטולות הפקה רועשת ומיותרת הם המקומות המוצלחים בדיסק ...
לאורך הקריירה המאוד ארוכה שלו, לואי להב זכה להפיק מוסיקלית אלבומים רבים שהפכו לנכס צאן ברזל במוסיקה הישראלית, על אף שעבד עם אמנים שונים ומגוונים, בד"כ דבק במטרה המוסיקלית שלו שהיא רוק, וכמה שיותר כבד יותר טוב.
לפעמים זה הצליח לו מבחינה אמנותית אבל לא מסחרית (כמו באלבום חתונה לבנה של שלום חנוך, למשל). אבל בפעמים אחרות ההצלחות המסחריות היו אדירות, "האשה שאיתי" של דיויד ברוזה, "תרקוד" של שלמה ארצי ו"אהבה גדולה" של ריטה הם חלק מהאלבומים שמכרו בכמויות חסרות תקדים והופקו על ידו. הוא עבד כמעט עם כל זמר, זמרת או להקה שהשפיעו בדרך זו או אחרת על המוסיקה הישראלית ובדרך כלל דאג (במקומות שיכל) להוציא מהם את הגישה היות רוקיסטית-כסאחיסטית. בין האמנים האלה אפשר למנות חוץ מריטה,ארצי וחנוך גם את אריק איינשטיין, ריקי גל, נורית גלרון, גידי גוב ועד לדנה ברגר (באלבומה יום יום) ואביב גפן (ביומן מסע).
לרשימה הזו מצטרף כעת דודי לוי. לוי תמיד הסתמן כמלחין מוכשר וגיטריסט בחסד. נער השוליים שהתחיל את דרכו בסוף שנות השמונים בלהקה המיתולוגית ההיא עד שהתפרקה ב-1991.
מאז הוא עבד עם אהוד בנאי בעיקר, אך זכה לקריירת סולו נאה. אלבום הבכורה שלו מ-1997 הניב את להיט הניינטיז "כל הזמן שבעולם" , אחריו הוציא פרוייקט שירי חנוך לוין שלא זכה לתשומת לב, אבל אז הגיע אלבומו השלישי וטרף את כל הקלפים, החיים הם חלום, הוא כנראה שיא הקריירה המוסיקלית שלו, באלבום הנ"ל הגיש לוי את היצירה הכי מגובשת שלו עד היום, הלחנים וההפקה מדוייקים, שירים כמו "נחיה מחדש" " אנום", "מתעורר", "סוזי", "דוד" ו"מושיקו" כולם ביחד היוו את אחד מהאלבומי הרוק הטובים שיצאו מתחילת המילניום הנוכחי.
החיבור הזה בין לוי לבין להב הוליד אלבום, שבבסיסו הוא שקשה לעיכול, כשמאזינים ל"במקום לרוץ", אלבומו החדש והרביעי במספר, זה נדמה כי אין כל קשר בין השירים של לוי לבין ההפקה של לואי להב.
מתחת להפקה הרועשת אפשר לשמוע שירים מעולים שהלחין לוי למילים של מאיר גולדברג, אבל כל הרעש שמעל, ברוב המקרים יותר הורס מאשר תורם, אצל אמן כמו דודי לוי דווקא הגישה הבלוזית-שקטה, המלטפת ואולי דכאונית מתאימה לו יותר מאשר כמות לא ברורה של גיטרות חשמליות והפקת שירה כאסחיסטית.
ב"חיים הם חלום" הצליח לוי להשאיר את הדיסק מרתק לכל אורכו, אך על כל זאת, (ואם מנסים בכוח לא להשוות את האלבום החדש לקודם והמצוין שלו) אין ספק שלוי מצליח להישאר ברף שאותו יצר לאורך כל האלבומים הקודמים שלו.
למרות שבמקומות היותר אקוסטיים הוא מצליח לרגש הרבה יותר, הנקודות שנטולות הפקה רועשת ומיותרת הם המקומות המוצלחים בדיסק, "אני נכנע" (השיר החמישי) הוא דוגמא מצויינת ומציג את אותה הרגישות שבה טיפל לוי בשיריו עד כה.
"מים" הוא שיר מעולה (לשחרר אותו כסינגל ראשון היתה בחירה חכמה), "אש" (עם עיבודי החצוצרות המוצלחים) "ארץ נתזים", שיר הנושא "במקום לרוץ" והשיר הסוגר "לולו" (שנשמע כאילו נכתב לפני כמה שנים אך לא מצא את מקומו), הם כולם שירים מצוינים אבל בינהם יש שירים כמו "עיני נעולות", "תיתן לזה שם" או "אבק אדם" שבאים והורסים את הכל, הם פשוט נטושים לחלוטין מהאווירה שדודי לוי בד"כ משדר. אפשר להבין מקומות רוקיסטיים שמהם הוא מגיע, אבל לא תמיד אפשר לקבל, שירים כאלה מסרבים לרגש עצם מהגישה הרוקיסטית שבהם. והיו מתאימים להיות סקיצה שנשארה על ריצפת חדר ההקלטות.
אפשר להתנחם בעובדה שדודי לוי זה דודי לוי, המילים שלו ושל מאיר גולדברג (כולל שני שירים של מאיר אריאל ואהובה עוזרי) ולחניו המוצלחים עדיין עושים את הדיסק הזה שווה מאמץ האזנה. ולמרות שבתור אמן זכותו להתפתח לכל כיוון שייקח אותו הרצון, לפעמים זה פשוט לא זה. ב"במקום לרוץ" ההרגשה כבדה ואולי דודי לוי היה צריך להישאר על כיסא המפיק ולא לתת את המושכות למישהו אחר. שיכול לקחת אותו למקומות שרחוקים ממנו שנות אור.
