אז נתחיל:

אני מיטל, בחורה בת 22, גרה בעיירה קטנה שסמוכה לעיירה ענקית (מישהו מכיר את תל אביב?) עם שני הורים ואח ג`ינג`י זעיר לגובה אבל עם פוטנציאל רחב למדי בכתפיים.

לפני כשנתיים השתחררתי מצבא ההגנה לישראל, חוויה מעצבת ומחטבת ללא ספק, והיום אני כותבת לכם מראשו הממוזג להפליא של מגדל שקר-כלשהו, שם אני עובדת כמזכירה במשרה מלאה. הדבר היחיד שמנחם אותי בכל סיפור העבודה הזה היא הידיעה שאני בעצם חוסכת את רוב המשכורות שלי למען מטרת חיי האמיתית: הגשמה עצמית בתחום המוזיקה. שכחתי לציין שאני זמרת? משתדלת להיות. בכל מקרה, האריחים באמבטיה שלי קמים ומריעים לי בכל "נאמבר" שאני מבצעת תחת זרם המים החמים, שלא לדבר על צי הסבונים שהקימו את מועדון המעריצים שלי.

אני כותבת את מרבית השירים שלי בעצמי, חלק כותב החבר שלי, ובחלק מהשירים העבודה היא משותפת ושנינו כותבים ומלחינים ביחד. וממש עכשיו אחי הפעוט עובד על הלחנת אחת היצירות האחרונות שלי.

בחזרה לעניין- כשהשתחררתי מהצבא החלטתי שזה בדיוק הגיל להתחיל, שאם לא עכשיו אז מתי, ושלל קלישאות נוספות. שבועיים אחרי השחרור מצאתי את העבודה הזו והתחלתי לחסוך. לא תאמינו כמה עולה להתחיל פרוייקט מוזיקלי בימינו!!! מדובר באלפי דולרים, ואם אתם חושבים שירידת ערך הדולר פועלת לטובתי, אתם די צודקים. רק חבל שעם ירידת ערך הדולר, צריך לשלם יותר דולרים...

בעקרון הקו שמנחה אותי כיום הוא מאוד פשוט:  אני מתכוונת לתת את כל כולי למוזיקה שלי, ולעשות את כל מאמציי למען הצלחת הפרוייקט המוזיקלי. מדובר בתהליך מאוד מספק ומעניין ואני נהנית מכל שניה. כיום אני מעלה מופע מוזיקלי בשם "מיטל לאמור- המונה דופק", כאשר הרכב נפלא של נגנים מלווה אותי בכל הופעה והופעה.

החבר שלי הוא הרוח מתחת לכנפיים בכל מה שנוגע למוזיקה. הוא בעל החזון, הוא זה שמזיז את העניינים, הוא זה שמאמין בי ללא סייגים- ומבחינתו אין סיכוי שלא אצליח להיות ריטה הבאה (או לפחות מירי מסיקה).

אני רוצה פשוט להאמין לו ולהיסחף עם החלום, אבל אני עקרבית-
מה שאומר שאם אני מחליטה משהו, אני אשיג אותו, אבל מצד שני לא אשגה בחלומות ותמיד תהיה לי תוכנית ב'.

המממפ... אני מניחה שזה מספיק בתור יריית הפתיחה שלי.

ואגב, המוזיקה שלי נעה על הסקאלה שבין רוק לפופ. לא בדיוק כאן ולא בדיוק שם- אתם תחליטו.