"היי, אני החבר המצוברח והבוהמייני בלהקה. אני הסולן הבלונדיני, טיפוס האמן הרגיש. אני אוהב: פסטה, צבים, בחורות עם עיניים מוזרות, כתיבה, קריאה ולסתום את הפה שלי. אני אוהב קישוטים לעוגות, רכיבה על סוסים, פינה קולדה ולהיתפס בגשם (פרפראזה על שירו של רופרט הולמס, "בריחה". מ"פ), זיונים בתחת וחתולים"; כך כותב סולן "נירוונה", קורט קוביין, ביומניו האישיים שהתפרסמו בספר עב כרס שיצא בשבוע שעבר בהוצאת ריוורהד.

היומנים יכולים בקלות להיות מהדורת שנות האלפיים ל"התפסן בשדה השיפון" של ג'יי-די סלינג'ר. קשה להתעלם מהדמיון בין הטקסטים ומכך שקוביין רואה עצמו כממשיכו של הולדן קולפילד: הוא יודע סיפור חניכה מהו, ויוצר הקבלות של ממש בין קולפילד לבינו. קשה להישאר אדישים ליומנים ולאישיות המשונה שעולה מבין דפיהם.

בהוצאה, ששילמה תמורת היומנים 12 מיליון דולר, השתדלו לשמור על חזות מאופקת: הכריכה שחורה ומרשימה, וההערות ומראי המקום קצרים ומתומצתים. קורטני לאב, אשתו של קוביין, שמרה כ-20 מחברות מיומניו מאז התאבדותו באפריל 1994. בריוורהד החליטו לשמר את האותנטיות של המחברות: הם לא הדפיסו את היומנים מחדש, אלא צילמו את הדפים והדפיסו אותם כפי שהם, כתובים בכתב ידו של קוביין. כך אפשר להתרשם גם מיכולת הרישום שלו: לצד סקיצות חובבניות, היומנים כוללים גם כמה דפי קומיקס, המעידים על כישרון הרישום של סולן "נירוונה". בין היתר, לצד מלות השיר "מריח כמו רוח נעורים", מופיע דיוקן עצמי שלו, שדוף ומדויק למדי.

שוב עולה ויכוח מוכר: האם קוביין התכוון שהיומנים יפורסמו, או שפרסומם הוא חדירה לפרטיותו של צעיר בשנות ה-20 לחייו, שהתקשה להתמודד עם ההצלחה וסיפר על כך בכנות נוגעת ללב? התשובה מורכבת: קשה להימנע מהתחושה שקוביין כתב את היומנים האלה מתוך כוונה שמישהו יקרא אותם, שהוא מודע לכך שמדובר ביומני חניכה, ושבחר לבחון מזווית אישית ואירונית את קלישאת הרוק על הכוכב שלא מצליח להתמודד עם ההצלחה, שכבר תועדה בעשרות סרטים, ספרים וכתבות.

אבל מה שמונע מיומניו של קוביין להיהפך לעוד קלישאת רוק, בעיקר מבחינת הקוראים, היא דרך הכתיבה, הכוללת מעברים חדים בין תחכום ומודעות עצמית לבין נואשות וקריאה לעזרה. השילוב הזה מצמרר: הוא מציג מתבגר שמודע להתבגרותו, שמתאר את הקשיים שהוא מתמודד אתם, ונאלץ לעבור חוויות לא שגרתיות. קוביין מספר, למשל, כיצד התראיין מול סוללת עיתונאים בעודו מסתיר כאבי בטן איומים, שנגרמו משימוש תכוף בהרואין במשך שבועיים. מהיומנים עולה כי כאבי הבטן הקשים נמשכו תקופות ארוכות. קוביין לא החזיק מעמד בלי סמים, ולא ניסה להסתיר זאת. הוא ידע שרואים עליו שהוא מכור, הוא ידע שזה חלק מהאתוס הרוקנרולי, אבל הוא לא ידע שהעינוי של כאבי הבטן כלול בחבילה. "לא אספר שום דבר על כאבי הבטן", הוא כותב בקטע מבולבל וכועס לקראת סוף הספר, "כאבי הבטן שגרמו לי להתמכר גם למשככי כאבים".

קוביין כותב גם על סיבובי ההופעות המתישים, ועל הקושי הגדול מכל: ציפיות הקהל ממנו והניסיונות לראות בו מודל ולנתח את אישיותו. הוא מתוודה על שנאתו לעיתונאים בריטים, ומסביר אותה באובססיה שלהם לפרטים. בניגוד לעיתונאים ולצלמים האמריקאים, שהעדיפו ללוות את כוכבי הרוק ולספר את סיפורם תוך הזדהות עמם, העיתונאים הבריטים התעניינו, לדבריו, פשוט בכל דבר. "איך היו היחסים עם אמא? איזה תחתונים אתה לובש? האם אנסו אותך כשהיית קטן?" מצטט קוביין סדרת שאלות אופיינית.

את העיתונאים האמריקאים הוא די חיבב, ולאב הכירה להם תודה על יחסם המתחשב. צלם ה"רולינג סטון" קווין מזור, למשל, סיפר בגיליון מיוחד של המגזין שיצא לקראת שנת 2000, על טקס חלוקת פרסי אם-טי-וי ב-1992, שבו רדפו העיתונאים והצלמים אחרי קוביין, לאב ובתם התינוקת. מזור נתקל שם בקוביין המבועת, ולבקשתו, לא צילם אותו. לאב, בתמורה, התירה לו לצלם צילום משפחתי נדיר של השלושה, שנהפך לאחד הידועים ביותר של משפחת קוביין-לאב.

אהבותיו ושנאותיו של קוביין מציגות אותו, במפתיע, כחובב כפייתי של סדר ושליטה. הוא ראה עצמו כמנהל הלהקה בפועל, ואחד המסמכים המעניינים בספר מתייחס לנסיעה המשותפת של הלהקה ברכב המסחרי להופעות. באחד העמודים הוא צייר את תמרורי הדרך המהירה ואת משמעותם, כדי להבטיח שחברי הלהקה לא יטעו בהם, ובעמוד נוסף פירט "רשימת כללים" לנסיעה להופעות: "בכל עצירה יש לבדוק שמן, מים, לחץ אוויר, מים למצבר, אורות וחלונות. אסור בתכלית האיסור להעלות אורחים ומעריצים. אסור להשתמש בכל דלק שאינו מתחנות של חברת אקסון, וניקיון המכונית ייבדק בכל 400 מייל, במקום שבו אפשר לרוקן את כל הציוד, לנקות ולהחזיר".

בתחילת דרכה של "נירוונה", ב-1988, כשנה לפני צאת אלבומה הראשון "בליץ'", כתב קוביין לחבר הלהקה דייב גרוהל: "להקה צריכה להתאמן חמש פעמים בשבוע לפחות כדי להגיע למשהו. הסיבה היחידה שבגללה אנחנו לא מתאמנים היא אתה. אנחנו יודעים שקשה לך להגיע לאברדין (העיר שבה התגוררו כריס נובוסליץ' וקורט קוביין), אבל אתה חייב להוכיח קצת רצינות". בחלק אחר של היומנים רשם קוביין סקיצות לקליפים עתידיים של הלהקה, ופירט אפילו את הכיתובים שיופיעו על עטיפות הסינגלים. נראה שלא היה אף פרט שלא עבר דרכו, ושהוא ניהל את הלהקה ביד רמה.

לצד אלה, בולטים ההרהורים וההגיגים של קוביין. הוא עורך חשבונות נוקבים עם אברדין, ואשינגטון, שבה גדל: "עיירה של רד-נקס, שבה יש מאצ'ואים שיורקים על הרצפה. הייצוג של הזכר האמריקאי האנס". הוא מעלה זיכרונות טראומטיים ומעצבים מילדותו, ומתאר כיצד הקפיד שלא להפוך לזכר השוביניסט שממנו כל כך נרתע. כך, למשל, הוא מתאר את הפעם הראשונה שבה כמעט קיים יחסי מין: בת כיתתו בתיכון הזמינה אותו לביתה, וכשהיו לבד בבית התפשטה והציעה שישכב אתה. "כשהבנתי שזה עומד לקרות, קמתי וברחתי משם. רציתי להקיא", כותב קוביין. כמה עמודים אחר כך הוא פונה ל"כל מי שגדל היכן שגדלתי: מחנכים אתכם להתייחס בצורה מגעילה לחברות שלכם, להשפיל אותן ולחוש עליונות, אבל תדעו שזאת לא הדרך היחידה".

קוביין מתייחס בהרחבה לקונפליקט שנקלע אליו: צעיר בן 20 ומשהו, כותב מוכשר שמעיד על עצמו כי "אין דבר שאני אוהב יותר מפאנק-רוק", נאלץ להתמודד עם הצלחה עצומה. במקרה של "נירוונה", הנתונים מדהימים: את "Nevermind" הקליטה הלהקה ב-1991 בהשקעה של כמה עשרות אלפי דולרים, ולפי ההערכות הוא היה אמור להימכר בלא יותר מ-200 אלף עותקים. זה היה עוד אלבום עצמאי של עוד להקת קולג' אמריקאית, שלדברי קוביין "לא החליטה אם היא רוצה להיות 'בלאק סאבאת' או 'אר-אי-אם'". אבל בסופו של דבר, בזכות כוחם של השירים, החשיפה המאסיווית שקיבלו באם-טי-וי, וההזדהות הגורפת של צעירים ברחבי העולם, הוא נמכר בכ-10 מיליון עותקים. שני המיליונים הראשונים נמכרו בתוך כמה חודשים, ולפי ההערכות, האלבום ממשיך להימכר היטב גם היום, אחרי יותר מעשור, בעידן הדי-ג'ייז והמוסיקה האלקטרונית, הרבה אחרי שגווע גל להקות הגראנג' של סיאטל.

לפי היומנים, לא היו כמעט נפשות בעולם שהיו קרובות לקוביין. הוא לא הבין איך אפשר לראות בו מודל, ומדוע כל מה שהוא אומר נחשב פתאום חשוב. באחד ממכתביו, שנועד להתפרסם במגזין מוסיקה, כתב: "אני חושב שכל אחד עם רצון ליצור ולא לקחת, ראוי להערכה. יש כאלה שנלהבים יותר מאחרים... אין לי שום סמכות לקבוע מה טוב ומה לא. אולי רק ניסיתי לגרום לעולם לדעת עד כמה אני אוהב את עצמי... אני שונא את עצמי ורוצה למות".

אחת הנפשות היחידות שהיו קרובות אליו באמת, לפי היומנים, היתה אשתו, קורטני לאב. הפעמים שבהן הצילה אותו ממצבים מביכים, גוננה עליו, הכניסה אותו למכוני גמילה והוציאה אותו מהם, גרמו לקוביין להעריץ אותה, אבל גם להבין שהם קורצו מחומרים שונים לחלוטין. לאחר אחת הפעמים שאישפזה אותו במכון לגמילה מסמים קשים כתב לה: "קורטני, כשאני אומר שאני אוהב אותך אני לא מתבייש. אני פורש אותך ומנפנף בך כמו כנף של טווס. אבל יותר מדי פעמים זה מהיר כמו כדור לראש, ואני, כמו שאומרים, בחור אטי. את לימדת אותי להיות גבר. אני גאה בך כמו בטבעת סביב אצבעי".

בתחילת אפריל 1994, באחד מניסיונות הגמילה שלו, ברח קוביין מהמוסד שבו אושפז וירה בעצמו במטבח הבית שאליו היה אמור לעבור עם משפחתו. מכתב ההתאבדות שלו צוטט בכל כלי התקשורת, והוטבע על חולצות ברחבי העולם. קורטני לאב נהפכה במהירות לאויבת של חברי "נירוונה", כריס נובוסליץ' ודייב גרוהל, ויצאה למאבקים מתוקשרים על חוזה ההקלטות שלה ועל התמלוגים של שירי "נירוונה".

"טוב, אני הולך לעבוד עכשיו", כתב קוביין בכתב ילדותי על דף מחברת הפותח את הספר. "כשתקומו ולא אהיה, בבקשה קיראו את היומנים שלי, חטטו לי בדברים ונסו להבין מי אני".